‏09/02/2010 05:53

 

ונהייתה אותה שמחת טְהור-ליבם לאגדת מלכות. בהיותה נוסקת ליבָּתם ניבְעה בם מעלת מלכות-שופעת טוב-ליבם.

 ובשומרם יגון עבר על סף השיכחון, היו מעלימים בְּנִימֵיהם את מצרוֹרי הנפש הצופה, שומרת צידוקיה-בלי כּהוּת דברם היו נוסכים על השומע חיוכם.

ושבה במידת רוחם לגדוש מעלליה, רוח השומר נוכח בחיוכם.

ובאותה גבעת אמת של שחר ימיהם המפכּים כנחל צליל שוקט, רוו בצימאונם את דבריו.

ובעודם יושבים פתחי הנחל, באה שירתם אלי גרונם, בוקעת המייתה, נישא קולם אל מעלות שמים.

ישבו אז בצידם נושאי כנפיים מרניני רְאוֹת, מלאכיהם המנגנים בקרן היובל, וצדוּ בעיני הטבע הגואות את חמדתו של הניגון השר.

ובעוז רוח ליבַּתם חמדה בשְבִייתה מראוֹת של טִלְלֵי- שְׁחרים, נוקטי פריחות, נוטפי צופים.

שילבו אהבתם בבריאתה הישירה למלוא העין.

ושירם הלל נישא מכאן ועד עולם.