‏28 ינואר, 2010

 

בקיץ , איפשהו ביולי 2009, התנפח לי השד. הכרתי את התופעה. בזמנים של הביוץ הייתה חוזרת על עצמה. הייתי מטפחת ציסטות. אחרי שנים של בדיקות סדירות בקיבוץ, שדאג שאהיה תחת ביקורת רופאים מומחים, הפסקתי בעזיבת הקיבוץ ללכת לבדיקות, וגם דבריה של רופאה מאד אמינה ובכירה בעיני שאמרה: מאיה, את צריכה ללכת רק לבדיקת אולטרה-סאונד עם רקמת השד שלך... פשוט עזבתי, תמיד אמרתי לעצמי שזה יעבור כמו שעבר בכל השנים.

 בקיץ האחרון זה לא עבר. ודבר נוסף- כבר מזמן לא הייתי במעגלי הביוץ, כבר חמש שנים שאני ללא מחזור.
    

 

בקיץ 2009 ניהלתי סדר יום מטורף. במאי חזרתי לאהבתי הישנה- לגור במושב מי-עמי. בתוך המעבר וההסתגלות מחדש למקום, העברת חפצים בפעם החמישית בתוך ארבע שנים, סידור הבית, הקשר עם השכן שהשכיר לי את חלקי בביתו, בתוך זה הייתי נוסעת ביום שני בבקר לראשון לציון להתחיל יום עבודה של 11 שעות על הרגליים, למחרת ולמחרתו עוד 2 ימים כאלה, ואז נכנסת למכונית ועפה הביתה לישון את הלילה במיטתי. את הלילות במרכז  ישנתי אצל אמא שלי בחולון.

 הנפיחות לא עזבה. הייתי מתבוננת על השד, שהיה אדום מסביב לעטרה ולבן בפיטמה, ואומרת שאני צריכה גם לפנות זמן להתייעץ על זה. עברו עוד כמה שבועות. כשהלכתי לרופאה שלי, היא אמרה שאי אפשר לא להתייחס ומייד לפנות לכירורג. עוד שבוע לבדיקה שלו, בה אמר לי שלדעתו אין כלום, עוד שבוע לממוגרפיה, עוד שבוע לתוצאה של הממוגרפיה שלא הותירה שום ספק. קראתי בה באוטו כשחשבתי שאני נוסעת הביתה כי בטח אין כלום. כשקראתי, בעודי בחדרה, שיניתי את כיוון הנסיעה ועצרתי ברחוב של קופת חולים. הקדמתי את הרופא בכמה דקות לפני שהוא עמד לטלפן אלי. מחרתיים, אמר לי, את בביופסיה ב"מאיר".

 1.9.09 התייצבתי לבדי מול שתי מומחיות בחדר נעים, לא מבינה עדיין שמעתה לאירועים מסוג זה אני אבוא תמיד עם מישהי. חשבתי שאשוב באותו היום לעבודה. מתחילת הסרטן זוהי ההתערבות הכי טראומטית שעברתי בגוף. הוציאו לי דגימות מהשד, הראו לי אותן בתוך הפורמלין ויצאתי לנוח אצל שרית בבית לכמה שעות. אז ביטלתי את יום העבודה. ביטול ראשון , כמה ימים לפני שעזבתי לגמרי.

נפוחה, כחולה ועדיין ממש לא מבינה, הייתי בעיקר עסוקה בדאגות הפרנסה שלי. איך אביא לי את הלחם של מחר. מחר עבדתי. הכירורג אמר לבוא אליו בחמישי או בראשון.

אמרתי לעצמי מה שרבות אומרות: "אם זה רציני, הוא יקרא לי בטלפון".

ביום ראשון 09.09.09 ביקשתי מנורקה שתתלווה אלי. משהו אצל נורקה בבטן אמר שזה נכון לעשות. אמרתי לה שיש לי כמה סידורים ושאם יישאר זמן והתזמון הקוסמי יראה שזה נכון, ניכנס לכירורג.

נורקה ואני הסדרנו כהרף עין בעיה בסלקום. ואחר כך נכנסו בלי תיאום המשרד לכירורג. אני מציינת זאת, כי למרות שנושא המפגש היה שהוא הוציא את תשובת המעבדה מהמחשב שלו ואמר לי בארשת שאני לא יודעת לתאר אותה, בין חוסר רגישות או העמדת פנים של רופא שעשה זאת פעמים רבות, או מקצוענות,: "כן, זה סרטן, יש לך סרטן ממאיר" ואז גילה שלא נרשמנו במשרד ואי אפשר להוציא ניירת וכך הפך הגילוי הרגעי של הסרטן לריצה לפקידות אטומות פנים ללא עבודה ותור שלא הבינו מה הדחיפות בלהוציא מספר ותור למישהי שהרגע נאמר לה שיש לה סרטן ושזה סופי לגמרי.

נורקה ואני המשכנו משם לאכול פירה ולהתקשר לכל מי שהייתי צריכה להודיע שיש לי סרטן. הצחוק והחיוכים והמעשה הענייני ליוו אותנו.

משם נשלחתי בעוד שבוע לרופאה אונקולוגית. חשבתי שמחר אני בעבודה.. לא הבנתי אפילו איך הוגים את המילה אונקולוגיה. המפגש הטראומטי איתה: "תסתכלי אלי כשאני מדברת איתך, תעשי לי עם הראש שאת מבינה. אני לא מסכימה שהחברה שלך תרשום מה שאני אומרת" העביר את הנושא המרכזי שלו ל- "היי גברת בת-חן, יש לך סרטן ואת חייבת עכשיו לתאם את הטיפול האונקולוגי הראשון שלך שמשמעותו בעוד יומיים את פה, יושבת בחדר הזה, עם עוד חולים סופניים כמוך, מערה אליך נוזלים בצינורות בטפטוף, במקום הדחוס הזה". שלומית האחות, הראשונה שדיברה אלי כמי שמבינה איפה אני. היא דיברה לאט וברור ואמרה שהברית של הנכד שלי- שהייתי בלידתו עם הידיעה שיש לי סרטן- בעוד כמה ימים, וגם החתונה של הבת שלי בעוד שבוע אינם שקולים כרגע בחשיבותם לעומת החיים שלי, ואני עוברת למקום הראשון.

את זה הייתי מסוגלת להבין. וניצה הייתה איתי שם כדי לתרגם לי ולעבד איתי כל מילה. דהרנו ניצה ואני לעוד רופא בכרכור שהמליץ על הטיפול שהמליצה האונקולוגית ותיאמנו עוד מפגש בעוד חצי שעה עם רופא מייעץ בקציר שאמר גם הוא שזו ההמלצה , וממנו למדתי את המילה  "פרוטוקול", ועוד כמה רכיבים שהיה צריך למהר וללמוד לפני שיעברו היומיים הבאים, ואבוא לטיפול הראשון. מהר למדתי שצריך לארגן תיק מסודר לערימות הנייר שיציפו אותי וגם לפנות מקום במוח לסדר הזה. ולעזוב את העבודה, דרך הטלפון.

מאז אני חושבת שהטיפול הארגוני שנקרא "ניהול מחלה" מפי אייל שמיהר ללמד אותי את חשיבותו, הוא מערך תומך משני שמסיט את ההתעסקות עם למה? איך? מתי? למה דווקא אני? מה עשיתי? איפה פישלתי? בלהיות מסודרת, מדויקת ועניינית. תמר קוראת לזה "קריירה" בסרטן. מאד שימושי.

עד כאן הייתי מאד עניינית בהכרח כי היו כדורים להשיג וזריקה לפני הטיפול של יום חמישי. עוד חשבתי שאסע ממי עמי ואחזור למי-עמי אחרי הטיפול. אבל מעיין בתי הציעה שהפעם נלמד את העניין, מה גם שהטיפול היה לקראת ראש השנה תש"ע, שאמא תבוא להיות איתי, והיא תאסוף אותנו מבית החולים" מאיר" במכונית שלי שכבר לא אוכל לנהוג בה לאחר הטיפול וניסע לחולון, שאותה שמחתי כל כך לעזוב ארבעה חודשים קודם.

יצאתי לבדי, מאורגנת בבגדים, התרופות מקוררות, מגיעה לבית החולים עניינית, ואמא כבר שם.

שלומית קיבלה אותי. המון הנחיות לחולה חדשה היו צריכות להיאמר, ואמא הייתה שם כדי לזכור איתי.

ואז התחברתי לראשונה אל הצינורות. וישבתי בחדר אחד עם הרבה חולים נוספים, מנסה לאסוף את עצמי, ולא נוגעת עדיין בעצמי. אני רק זוכרת שהפריע לי מאד שאמא שאלה את החולה שישבה מולנו, מה יש לה ואז נאלצתי לשמוע את סיפור חייה. זה הרגיז אותי. מאז אני יושבת לבד לעצמי בטיפולים. במחשבה לאחור והחלטה על עצמי, אני מבחירה מטפלת ביום הזה בצרכים שלי: בשקט שלי, בחיוך שלי, בלעבור את היום הזה בהבנה ואהבה אלי. את זה מאפשר לי בית החולים שעברתי אליו בוולפסון בחולון.

בסוף היום הלכתי כמו מסוממת, עם הנחיות חדשות: אסור שמש, צריך המון מים לשתות, תרופות,והר נוסף של הוראות...מעייני ושירי באו לאסוף אותנו. אני הייתי חצי מעולפת.

אני בבית של אמא ומגיע ערב ולילה, ואני לא מצליחה לנשום. החזה שלי סתום. אני קוראת לאמא ומתחילה להפוך למפוחדת ותלותית בה. אמא מטפלת בי ברייקי ומצילה אותי. הנשימה חוזרת אלי, אבל הכוחות שלי עוזבים אותי ואני חוששת שלעולם לא יחזרו. אני מתחילה לראות את הסרטן, את תוצאותיו, את המוות, ואני מרגישה עמוק עמוק והרחק הרחק ממני. נורקה מספרת שכשהייתה מתקשרת הייתי עונה לה מהשאול. אני בקושי קמה בקושי הולכת. מקפידה על טיול יומי, אבל יד ביד עם אמא. מפוחדת ומיואשת ואין בי כלום מהכוחות של מאיה. רק ייאוש עלבון ותחושת היעזבות עמוקה מבורא עולם שכל כך אהבתי לשרת ב-12 שנים האחרונות. אנשים התקשרו אלי ושמעו את הייאוש שלי, אבל השתדלו ועודדו אותי בקולם.

זה היה שבוע מאד אינטנסיבי למרות הכל. מעיין עמדה להתחתן בסופו. במרוצת הימים היא הביאה לי פרחים לסדר לה ולשירי את זרי הראש. שכבתי במיטה, וקשרתי אותם. יום אחר היא הביאה קריסטלים להכין שרשרות לגינה. ישבנו יחד ויצרנו אותם. אחר כך הייתי כל כך גאה בחתונתה שבה היו כל הדברים האלה נוכחים ואפילו עכשיו כשאני כותבת אני רואה שזה נס שקרה, כי בתוך הייאוש הכי עמוק שאי פעם חוויתי היו כל כך הרבה רגעים של אהבה קדושה יצירה ובריאה.

הרגע שעבורי הוא החשוב מכולם היה ביום רביעי או חמישי שאחרי שבוע. אמנם כבר הגוף טיפה התחזק, אבל הייתי חלשה נורא. שלפתי מהתיק שלי חוברת דקיקה שפעם קיבלתי מברסלבי ששוטט במי-עמי בלילה.

אני יושבת לשולחן וקוראת בחוברת: אסור בשום אופן להתייאש. הייאוש מושך למטה. כמו משקולת. גם אם אתה הכי עצוב, תקרא לבורא עולם, אבל אל תיתן לייאוש למשוך אותך לשם, כי משם אף אחד לא יוכל להושיע אותך..חוץ ממך. זה במלים שלי, זה מה שלקחתי משם. ראיתי את עצמי מונחת שם. ושמדברים אלי לשם.

תפסתי את טיפת השיער שהיה לי על הראש, באופן אלגורי כמובן, משכתי אותי למעלה והבטחתי לעצמי שאני לא אתייאש. שאני אשמור את החיוך, את התקווה ועל האמון והאמונה אני מתחייבת לעבוד. מבחינתי זה היה המפגש הכי עוצמתי עם השיעור של המחלה. אני יודעת שמאז ועד עתה , הגילוי של הערב ההוא הולך איתי. החיוך התגבר והתעצם. האמון והאמונה כל הזמן בהעצמה. אבל הייאוש שנמצא בעומק כל העומקים ושהייתי בו, לא חזרתי אליו יותר.