22.07.2007
זה שוב ניסיון לכתוב על מה שאין לי מילים להגדירו. אולי זה ייקרא אחר כך כמו טרחנות,
כמו שימוש במילים חוזרות על משהו שאינו נאמר במלואו. כבר אתמול ניסיתי לכתוב..
המלים התערבבו, המשפטים יצאו מהקשרם, ומחקתי הכל.
כבר כמעט 48 שעות אני בבית.
מאז שא-ר יצא מהדירה חגגתי כמעט כל יום עם אנשים שבאו לכאן . ובכל זאת אני
חשה שהולך ומתמעט לי מעגל האנשים שאני מחוברת אליו.
בתשע השנים האחרונות הייתי משויכת לכמה מעגלים אנושיים ומכולם אני יוצאת עכשיו.
לא נשארת לי אלא מאיה. אני. בלבד.
זה לא מדויק לחלוטין כי מעברו השני של הקו, ולעתים גם במפגש, ש. עוברת דברים
דומים ולשתינו נדמה שמזל שמה שאנחנו מספרות מוכר למישהו. כי תמיד כשאני או
היא מספרות על הנוכח, על העכשו, השנייה אומרת: אני מכירה את ההרגשה, בדיוק
עכשיו אני חווה את זה.
ואז אנחנו נפרדות כדי לחוות את ההתמעטות הבאה.
כשאני יושבת במעגלים שקודם הייתי בהם חברה פעילה, אני מרגישה אחרת, לא
שייכת, ואפילו לא מבינה מה הריץ אותי רק לפני כמה חודשים להיות חלק אינטגראלי
מהעשייה הזו..אז האנשים במעגל נהיים לי מרוחקים וזאת שוב אני עם עצמי מול עצמי..
איך מסבירים שמשהו שכל כך רציתי ושילמתי עבורו טבין ותקילין אינו מניע אותי יותר
משהשגתי את השלמתו?
איך אני מסבירה לעצמי שמסרים שהניעו אותי לצאת, ללכת, לפעול בירושלים, בעולם,,
כבר לא רק שלא מגיעים, אלא שגם משמגיעה הזמנה באמצעות גוף אחר אני
מוחקת אותה מהמייל שלי..
אני חושבת שהמפתח מצוי אי שם לפני שנה בערך.
אותו משפט שכתבתי עליו אז: "אני רוצה להיפרד מהבולשיט שלי"...המשפט,
המחשבה, הכוונה...האלו..הניעו מתוכי כמו גלגל ענק שהסיע אותי דרך אריזת
הבית בכרכור, אל הודו, בחזרה הביתה- אל אמא שלי, ואחר כך דרך הצפת עימות
ביני לבין אמא והאחים שלי, אל הדירה והשותפות עם א-ר, ואל ה"זוגיות" שנוצרה
בבית הזה, כשאני מסוגרת בכלוב שיצרתי לי כשהסכמתי בפרשנות שלי לדברים
שאמר א-ר..הסבל, הלמידה והאחריות שלקחתי על עצמי לסיים את סגנון היחסים
עם גברים כפי שבא לידי ביטוי עם א-ר.
וא-ר יצא..
או אז הכוונה החדשה שנאמרה מולך מפי, אלוהים, היא:
אני לא רוצה יותר להיות ניזונה מהדרמות שלי.
זיהיתי עד כמה הדראמה היא מזון תחליפי..עד כמה היא חומר ממכר..עד כמה אני
אוהבת לדוש בדראמה, ללעוס אותה, להסב איתה , לבכות באמצעותה, להיות
מסכנה, להרגיש חיה כי יש אקשן..הסכמתי להסיר מעלי את הכישוף של הדראמה,
כמו שאר הכישופים בהם התבוננתי בחיי.
הדראמה נלחמת על חייה עמי עכשיו..גם הדראמה קשורה אלי..היא בטח מפעל
שלם שמזין גדודים של בעלי עניין..שהמזון שאני מספקת שכאני מתרגשת, מגיבה,
הוא מזונם..
אבל בלי דראמה נותרת ריקנות..
א. אמר שמעכשיו תתחלף הדראמה בדהארמה.
מעט אני יודעת על דהארמה. אבל אני חושבת שעכשיו הדהארמה מלמדת אותי.
להיות.
זה אומר להיות "דודה"..להיות כבדת משקל..לא מוכרת..לא נערצת..לא ידועה..
זה אומר להיתפס בת-אדם ותו לא. זה אומר לשרת אחרים בחנות. להסכים למה
שהם חושבים ורוצים ולוותר על החינוך המיוחד החדשני והנוצץ שיש לי לתת..על
דרכי החשיבה החדשות..ואז לראות שגם אחרים חושבים..ולומדים..שהידע המיוחד
כבר נוגע ברבים..
להסכים שהמיוחדות שלי אולי חלפה מהעולם..שכבר לא אצטרך בגדים מיוחדים,
או בגדי לבן או חפצי כהונה מיוחדים כדי להראות שאני כוהנת..שאני אם גדולה..
שאני חכמה..שאני מישהי.
זה כל כך מבהיל לוותר על כל האטריבוטים ..כל כך מבהיל להיות "דודה"..
כל כך לא ידוע ומפחיד..כמו מוות..כמו הישכחות
..
השבת שכנתי בבית במשך 48 שעות וכמעט איש לא צלצל...וברור שאיש לא בא..
הייתי כל הזמן עם-מי..עם עצמי. הרבה השתמשתי בסרטים..ולמזלי כולם שיקפו לי
אותי..אבל הרבה גם הייתי בריק..בלא יודעת לאן..
אני לא מכירה את המקום הזה. אני מבקשת שלא להשתמש בו לצורך דראמה..
רק להכיר בו להכיר אותו להכיר אותי בו..ולהוקיר..כי את זה הלא ידוע הלא מוכר..
הלא בורח..הלא תלוי במישהו אחר..את זה ביקשתי.
ואין לי מושג בהוויה הזו כיצד יראה העתיד.
אין לי מושג מה יחייה אותי.. במה אעסוק..ממה יגיע הכסף למחייה?
אין לי מושג מה יקרה עם כוחות הריפוי שיש לי..ואולי לא יצטרכו להם יותר בעולם,
כי האנשים מרפאים את עצמם...האם לא מגיע הללויה לכך? ואולי המהות הייחודית
שלי תהפוך לאיזו מהות קבוצתית חסרת ייחוד? אמאלה..
תמיד רציתי להישאר להיראות להיתפס אחרת..זה בכלל לא פשוט לי לוותר עלי כאחרת..
ובכל זאת, כשאני זזה ממני הצידה לראות אותי אני רואה " דודה", פנים של אשה
בשנות החמישים, מעט עייפה, רגליים צבות אחרי יום עבודה..
ומשהו בפנים אומר לי: אל תתייאשי, ה"דודות" הזו מביאה אותך למקום נכון.
המקום ההוא אינו מוכר לך. מעולם לא היית בו ואיש לא היה בו קודם. ייתכן שעוד
נשים רבות וגברים, אולי? הולכים כמו שאת ב"דודות" אל החדש הלא מוכר הזה
שהולך ונחשף..
ואז פורצת אל התודעה אמירה: ואולי שוב את מרמה את עצמך? זו בסך הכל
גברת זיקנה שמפחידה כל אחד..
ומשהו בי בכל זאת יודע: אני הולכת אל גילוי שאין מי שיתאר לי אותו..אני עשיתי
באמונה את כל הדרך עד כאן והסכמתי לנקות את הבולשיט..והסכמתי להתמודד
עם הגדולים בפחדי.
ועכשיו הפחד הזה..
להיות אני עצמי..כל הזמן...
אולי הגיע הזמן לקרוא את המשך הספר של בארי לונג.
בטעינה...