כשמתחילים להיפתח ל"שמיעה" "ראיה" "תחושה" "ידיעה" שמעבר, יש דרך של אימון שתלויה רבות במידת האמון.

מחמישה חושים שניתן לשוחח עליהם, לחלוק חוויות אודותם, להתווכח על טעם ועל ריח ולהתכוון (אולי) לאותו דבר, אנחנו עוברים לממד שאין בו משתתפים רבים שיש להם חוויה דומה. כאילו נכפלו החושים באלפי תת-חושים, שקורים בו שילובים שלא ניתנים להמחשה כמו המשפט "וכל העם רואים את הקולות"..

המעבר לממד האינסופי של חיבורים מעודנים בין אנרגיות החישה המוכרות לכאלו שלא חווינו קודם, מעמיד בפנינו התנסויות מול השאלה שחוזרת על עצמה תדיר: איך אדע שזו אמת?

ובאמת, זו שאלת השאלות.

אין כאן מדע שהוכיח באלפי חקירות משהו במעבדה. אין כאן בר-סמכא שיודע להגיד: זהו. זה כך בדיוק.

נכנסנו מבחירה לעולם האמוני שבו לכל המכלול של תחושות הגוף+ רגשות הגוף+ מחשבות הגוף יש התנסויות חדשות- חלקן אפילו נותנות תחושה כאילו נס מתרחש או אירוע לא הגיוני קרה.

 

אני לא יכולה ולא יודעת להסביר את התופעה ואת החוויות האלו, אלא רק בקפיצה מעל ממד ההוכחה.

להיכנס לעולם הזה זה לתת יד לקפיצה מוסכמת בה אני מוכן להרגיש לראות להבחין במשהו אחר משהכרתי, להתבונן בו על צדדיו החדשים, ולהכיר שהגוף שלי מגיב אליו.

כשאני מכירה שיש פה משהו חדש עבורי, אני נפתחת בתוכי, מסמנת שאפשר עוד..

ככל שנפתחם "שערים" חדשים בתוכי, היכולת שלי לחוות עוד ועוד מעולם חושי-העל זורם דרכי. פשוט כי הסכמתי.

בהצטברות החוויות אתחיל לזהות את החוקיות החדשה, אתחיל גם להיות בעלת אמון כלפיה.

האמון יתפתח כתולדה מהניסיון שבהקשבה לזרם הזה בתוכי.

ככל שאחווה יותר הקשבה רוחית ואפעל על פיה, אדע להבחין מתי הדיבור אלי "נקי" ומתי לא.

דיבור נקי הוא תולדה ישירה של מי שאני מול האמת שלי.

אם אני איני דוברת אמת, או מבקשת אשליה בחיי, גם התשובות שלי יבואו מעולם האשליה.

המסע החוויתי של היפתחות לתודעת הרוח חייב להיות מלווה במסע פנימי אל האמת.

מכאן אני מחויבת לניקיון כללי ומתמשך לאורך כל חיי כדי לזהות את דוברת האמת שבי.

מסע שמחייב עבודה כל רגעית.

מעין יום הכיפורים על בסיס קבוע.

זוהי מערכת שערים שמאפשרת בהדרגה לאור לבוא ולשכון בתוכי.

 

מאיה בת-חן

מתקשרת מרפאה מורה