‏13/02/2010 08:03 שבת

 

כְּכינורות ונבל בחִינם המגוֹנן נסקה ובאה הווית רוחם אל מסתורי גופם, שומעת פתע חרישית המיית גאון-שירם.

היו שולבים במעלות הבְּרית תפארת שרביטם, עוטים שלוות-רוחם אל נוכח פני בורא עולם.

שמעתי בּהינתן בּם שיבּולים שֵיכר, לוגמים היו שירם, על נצח מועדם.

ובשומעי קולות נפוצו , לא בִּבְכי עלו, שירה של חסד געתה משערֵי גְלִילם.

שירת בָּאי- תבל הולכים כִּקהל המשמחים חתונתם, בְּמצעדם הקל וּבתפארת לשונם קולות כאור זורחים על מיתרם.

משוררי-רָבִּים נִידְמו כְּמעיינות שֵיכר, זורמים בעוז הנדר בשעה בם יום גאולתם.

שלחתי בם את מסתרי האדמה, לכבוד שובם.

שאלתי עבורם מָגוז וקשת לסרק את משעולם.

לכדתי להם בְּצִלְלי האור שלהבת מאירה לתת דרכם בסערה של משכּוּכִית אובדת.

ליקטתי להם במי המעיין נחיל זהוב של דבש נוטף.

הייתי מהלך אז בּניהם שיכור מאור הלבונה ומנטפי הדס.

שמעו ובאו הם אלי. כולם.