אני יודעת שאני יודעת שאיני יודעת את כל שאני יודעת.

אני יודעת שבימים אלו נמסרת לי מנטרה שוב ושוב בתוכי: ספר השלם.

האם שמעתי אותה ממישהו? האם נקשרה בי בעבר באיזה אירוע אישי או אחר? האם יש לי זיכרון עמום מדבר מה שמישהו אמר?

אני לא יודעת לענות על כך.

זהו מסר ראשון בו אני עומדת על כך שהדיבור יהיה בגוף ראשון. אני מעבירה מתוכי. נקודה.

לא מדברים באזני. אני מעבירה את המלים שרוצות להתבעבע ממני דרך אצבעותיי המקלידות. אני לא מתכוונת לכתוב ולמחוק כמו בכתיבה רגילה. גם כאן התיקשור קולח אבל התודעה היא שלי..המלים עוברות בארובת העיניים שלי עצמי ונכתבות בדרך ההתממשות של מלים בדומה למסרי העבר. הכתיבה בגוף ראשון תשמור עלי מהתנסחות בשם "אחרים".

הכתיבה תביא אותי לכלל הידיעה. ספר השלם מתוקשב במלים ארציות במהות הפיזית הנוכחת שלי. הוא נקלט כמו בהשראת מגנטים מרוחקים מקריני קבלים מוצפנים והוא נכרך על רצועות המיתרים המשריינים את טבע האדם לכיוון ההפלגה אל דעת מול היטענות במרווח הקסם בו אין הדעת טורפת את ההבנה אלא עומדת וצופה במתרחש, הכלי המבין את עצמו ומשתנה דרך הבנתו.

כשאין מלים שמאחוריהן קיימת מציאות בהירה שצברה ניסיון, המלים שנכתבו בפסקה הקודמת מנסות לתאר את החוויה של העברת הספר ופעולתו על המיינד, הרגש והמציאות הקוגניטיבית. המלים שתיארו בפסקה זו את ספר השלם לקוחות מהעתיד. מחוויה שתובן היטב בעתיד.

 

ספר השלם

שני מונחים שלקוחים מעולם המציאות שבדיבור היו מועברים בשטף קולח של מלים מתחברים למסר שיש בו ממשות, אלא שהממשות הזו אינה עדיין בגדר הנתפס.

בזה עתה נכתבות המלים שיוצרות את הממשות של העתיד לבוא. בזה עתה נמסרות במלים תוכנות שיורדות בדרך של צירופי אותיות- מלים, מלים מוכרות שהתחביר שלהן יחד והתדר האנרגטי שהן יוצרות בחיבורן המשותף מעביר תודעה שתיתפס כשלמה בעתיד.

לקורא את המלים אין המהות המתוארת מובנת וקליטה, עדיין, לגבי הנאמר. כקורא אתה נשטף בצבר של רעיונות מתומללים ומחולקים למשפטים הברות ומלים, שכל אחת מהן מוכרת לך, אבל אינן מוכרות עדיין כרעיון מלא.

אין המדובר בגילוי על ניסיון האדם בהיסטוריה האישית שלך, בהיסטוריה הנשמתית שלך או בהיסטוריית ההתנסויות האינסופית של נשמתך, או בהיסטוריית המאוויים שלך. המדובר בכלי שנכתב במלים ישנות עבור קידוד חדש של מי שאתה. המלים משרתות את הרעיון החדש. כמו כן המלים יעבירו חיבורי זרם לך כקורא/ת ויעניקו השראה שכוונתה להאמיר את יכולת ההתנהגותית שלך להגיב על מאווייך בעודך יוצר מערכת של הקרנת המאוויים על קרן השלם ומכנס את קיבול המציאות שכבר קיים בך , להעברת מסר של היות השלם שאתה אל ההתהוות עצמה.

מאוויים- מילה שיש בה מחידושי השפה הקוגניטיבית, ולעתים גם השלכה אל הבלתי מושג.

מאווים- מילה של כמיהה, אולי אל הבלתי ניתן להשגה.

מאוויים- מילה שקיבלה פרזנטציה שלילית בקישוריה המודרניים אל המלים ריגוש ופנטזיה.

מאוויים- מילה ששורשיה בהוויה, אותיותיה חסרות שורש, ויש לה שורשונים אל אבה, הווה, אווה,

 

מאווים נותנים כוח של הוויה. היצירה האנושית טמונה במאוויי האדם. מאווה הינה תצורת חיבור אל הבלתי נתפס, אל הלא הגשמי, אל הידוע באי וודאותו, והמבקש להיתפס כאמת, חי, ננגע וקיים בהיותו.

בהיות המאוויים קיימים, מתקיים חיבור בין אדם וכוליותו. מתקיים הקשר בין הנתפס לבלתי נתפס בחוויית החיים של האדם.

ספר השלם מחבר בין שתי הקצוות האלו, הנתפס- הספר, לבלתי נתפס אך נמצא כמאוויים, השלם.

 

24.12.07

הערב שיירד במהלך היום הזה יהיה ערב לידתו של ישוע.

אני לא יודעת יותר להבחין מתי אני מתקשרת ומתי אני אומרת את דברי. ההבחנה היחידה היא בכך שאני צריכה להניח למחשבה הסופרלטיבית, להניח למלים אובסיסביות, להניח להתיימרות להגיד משהו בעל ערך מוכר מלכתחילה, ולתת למילים לשטוף מתוכי.

איני מניחה יותר לקולות לדבר אלי ולהכתיב לי את המלים. זרם המלים חייב לבוא ממרכז הגוף שלי.כן, בתחושה פיזית של מקור ההבאה המילולי הזה. אבל המלים אינן מתנסחות מקודם. הרעיונות אינם ידועים לי מראש. המשפטים שייכתבו אינם משפטי הכרה והשתמשות במציאות הפיזית שלי, עדיין. הזרם הזה בא מתוך מה שכיוונתי אליו במשך תקופה ארוכה: מרכזיות בתוכי, המונחת על רצפת כדור הארץ, בקשר הפיזי שבין הגוף שלי אל האדמה, ובקשר של הגוף שלי במכיר בהכלת הרוח בכל ממד פיזי שאני: בתאי, באיברי, במחשבתי, בהקשבתי, בכוח המילה המבוטא בשפתי.

 

כאשר כיוונתי את מעשה ההתקרבות שלי להיות שלמה, חוויתי את הניגודים הרבים בין מי שאני תופסת את עצמי ובין מי שאני חולמת את עצמי ובין מי שנראית לעין המתבוננת בי, ולבין מי שמחזיקה התפיסת אמת בתוכי.

גיליתי דמויות רבות כל כך. אי סדר של דמויות בעלות רצון משלהן, היסטוריה משלהן,, ולפעמים ללא חיבור שמכיר בקיומה של דמות אחרת בתוכי. מעין צבר שכולו מהויות "אני", אבל בהתנהגויות מנוגדות, שונות, ולעתים בלתי מסוברות בהשתייכותן למכלול הפיזי שמביע אותן: הגוף שלי, בחיים האלה.

 

 

נולדתי עם המבנה הזה. ילדה, תמיד קטנה בגוף, נמוכה, מרגישה קטנה גם בגיל. משויכת לאמאבא שאינם מבינים את בחירותיהם ומתנהלים כילדים שטעו להתחבר בגיל צעיר יחדיו ולהוליד ברצף שתי ילדות, כמעט תאומות גיל, כמעט תאומות מראה למעט הצבע: מאיהנאוה. הורים שהיו בתוך הסרט שלהם עצמם, בתוך תקופה של מלחמות קיום והישרדות לכל אחד מהם: אמא יצאה ילדה לגטו ומחנה ריכוז ושרדה את הדרך למחנה ההשמדה, ואבא יצא ילד למלחמת העצמאות.

ילדו אותי, בת בכורה להורים בגיל של צעירים בצבא כיום. הייתי המשחק והשעשוע של ההכשרה ושלהם עצמם..ואחותי הצטרפה אלי לשעשוע הזה שנה ומעט אחר כך. שתינו למדנו לבד לגדל את עצמנו ולהכשיר את יכולותינו בכישרון רב.

וההורים שלנו המשיכו לדרכם האישית.

אני גדלתי בתוך עולם הדמיונות שלי, שלא קיבל עידוד, רואה יצורים וצורות בכל מרצפת בזמן שישבתי בשירותים, כובשת את פחדי בבית הילדים מול סיר הפיפי המתמלא, וצעדי השומרים..ושקטה שקטה, ילדה טובה שלא מגיבה ולא אומרת דבר.

אי שם בליל חושך אחד מישהו רכן מעלי בבית הילדים והפריח את נשמתי ממני, כאשר אונן עלי. החלפתי את דמותו בתרנגולת שחדרה לשמיכתי.

ומאז במשך שנים כאשר גבר היה רוכן אלי הייתי מנתקת את עצמי אוטומטית מגופי. גוף שאינו חש, אינו חווה, חפץ מונח שמרשה שייעשה בו כ"רצונו".

סביב הגוף הזה סבבה רוחי, כששתי המהויות אינן יודעות שהן אינן פועלות יחדיו. גוף אוטומט ורוח יודעת-כל, רק שאינה חיה בתוך הגוף אליה היא שייכת, אלא מזינה אותו מבחוץ.

ההרגל של הגוף לקבל תזונה מחוצה לו נהיה לממכר. רעב כבד וצמא תמידי להזנה מבחוץ:

תראו אותי

תכירו בי

דעו מי אני

והגוף אינו יודע שהוא חש ואינו יודע שהוא מרגיש, ואינו יודע לקרוא לחוויות האלו בשם.

 

 

בסדנה הראשונה התחלתי להבחין בקשר שבין רגשות למרגיש. המנחה סיפר על יהודי מחופש לדוב שהיה חייב להילחם בדוב אמיתי לעיניו של הצאר. הם נלחמו בשיניהם ובציפורניהם עד זוב דם ועד שאפסו כוחותיהם..ורגע לפני שנכנעו זה בפני זה שמע האחד: שמע ישראל..והשני שמע אותו עונה: אדוני אלוהינו אדוני אחד.

זה סיפור החיבור הראשון שלי בין רגש וגוף..ועדיין אני לא יודעת לפענח למה דווקא סיפור זה הבהיר לי שיש לי כלים שאני לא מכירה בהם ולא מבחינה בהם.

ארגנתי לעצמי רשימת שמות של רגשות, והתחלתי ללמוד אותם. הבנתי שכן הרגשתי, אבל לא ידעתי להכיר בכך עבור עצמי.

קורס הרגשות נמשך שנים רבות. לפעמים עדיין יש איחור בין ההרגשה ואבחונה..

 

רגע אחד שאיש לא יודע עליו בחיי אדם יכול ליצור נתק של חיים שלמים. הרגע בו ניתק פתיל הנשמה מהגוף הפך להיות רואה ואינו חווה, יודע ואינו מרגיש, רושם ואינו צומח יחד עם הגוף בנוכחות החוויה - כתוצאה מחוויה משתקת, מהלם, מטראומה.

 

 

ואז הולכת אני בדרך החלומות.

החלק ההוא הצופה עלי, צופה על הכל, הרושם ויודע, יכול לחלום חלומות ולפנטז מהלכים, החלק הזה שאופיו מחשבתי ובהיותו מנותק מגוף נהיה ספקולטיבי, רוקם מעשיות, ובעל שכבות עבות של השתוקקות שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, כי אינה מעוגנת בבשר.

מעין יצור בלי גוף שלוחש לאוזני כל הזמן: אני רוצה, אני רוצה...ומוליך אותי בשדות הצריכה האינסופיים, שאופיים ממכר, שאין די בהם לעולם.

אני מתמכרת לאוכל. כמה שאני אוכלת אין בו די עבורי.

אני מתמכרת לחיפוש בן זוג. לעולם איני מוצאת את מי שאני מחפשת ואין די.

אני מתמכרת למילים טובות. מבחוץ: תגידו לי, תגידו לי עלי..תגידו לי מי אני..

אני מתחילה לזהות את הדפוסים הממכרים. מתחילה לראות איך זו הנשמה שלי שרוצה להתמלא מבחוץ..מכם. לקבל עוד ועוד..כי אני..לי ריק בבטן..כואב ושורף..שדוף ומידלדל על חוט כמעט קרוע.

אני מתמכרת לסדנאות, לטכניקות של ניקוי, למחשבה הטורפת: עכשיו אני אצליח. רק עוד צעד אחד , ודי..ואני אדם שלם.

 

 

הפנטזיה: אשה שיש לה הכל.

גבר אוהב, ילדים חלומיים. מערכות יחסים חלקות בלי קמטים. עבודה מכובדת עליכם, הצופים בי. קריירה מצליחנית של הכי הכי.. מהשורה הראשונה.

הרבה כסף. בית מדהים. בריאות. גוף חתיכי. שיניים לבנות ובריאות.

כל מה שמודעות העיתונים והאיטרנט והטלויזיה אומרות שזה מה שאני צריכה.

 

המציאות: אשה שנשמתה מטיילת בין הגוף למערכות הכוכבים.

גרושה פעמיים עם בן חוזר בתשובה ונכדים מקסימים ובת במערכת יחסים עם אשה.מטפלת מצויינת ללא מטופלים.

מורה לאמנות בפנסיה שמעדיפה לא ללמד. מורה לדרך רוחנית שמלמדת את עצמה בעיקר.נמוכה שמנמונת,עם חברות מדהימות שעוזרות לי להבין את המציאות בסלואו מושן.

מכונית חבוטה ונאמנה במשך עשור. ללא בית משלי, ושמורה היטב למרות הכל בכל השנים והדרכים האלו.

לפעמים מוצאת לרגע גבר שמוצא חן בעיני ובשנייה שאחר כך כבר יש לי סל טענות כלפיו כאילו חילק איתי ארבעים שנה יחד. לרוב בכלל בלי גבר.

מוכנה לראות מה נכון ומה אמת..אבל מתבאסת מהקצב האיטי שהדברים מתבהרים בו.

וכל הזמן חושבת שהנה הנה עכשיו פריצת הדרך תקרה.

 

 

הנני נולד במצב של מאוויים.

הנני הגיע כשחשבתי שאני כבר שם ורק הרבה יותר מאוחר אני מבינה שהנני הגיע כמילת קוד לכוונה.

תגידי הנני ותגיעי לשם יומאחד.

ראיתי הנני כמו להוריד את האצבע המורה מהקודקוד ישירות לפני גופי ועד לטבור. כמו לסמן שביל פנימי בתוכי ולהזמין מישהי פנימה. לעיתים הייתי מרגישה אותה נכנסת באמת ומדברת משם. לפעמים הייתי מזמינה אותה, הייתי מרגישה התעלות נפלאה אבל היא דיברה אלי באוזן הימנית..או השמאלית.

תמיד אחרי שהיא כבר לא היתה שם, היה באיזה שהוא שלב חוזר הריק הזה..בדיוק באותו מקום. אחרי שהיא הלכה.

הבנתי שהיא אורחת. ושהיא יכולה לבוא לגור איתי..ולהיות אנחנו יחד..המהות המשולבת..

התחלתי לסמן לה לבוא. ממש במלים.היא הביאה איתה המון רוח, סערות, שטויות, פנטזיות. כל ההרגלים הישנים של הלבד של הגוף והלבד שלה התחילו להציף אותי..פעם מכאן ופעם מכאן. התקשיתי לזהות מי זו מי.

והתחלתי לצעוק לעולם:

אני רוצה להיפרד סופית מהבולשיט שלי!!!

 

 

מניפולציה מתת ההכרה העיפה אותי מבית מוזנח ואהוב דרך הודו היישר לזרועות אמא שלי. ברגע אחד נהייתי הילדה שלא יודעת לחיות עם אמא לידה, לא מסוגלת להכיל את הנוכחות של אמא שלה האותו מרחב וגם הפוך נכון. גם אמא אותו דבר כנל אותי.

ופתאום שוב להגדיר אמא ובת. בצעקות רמות.בכאבים עזים. במחיקת חובות והצבת גבולות. בביטול "מגיע לי" ובנקיטת עמדות.

 

 

אחרת איך הייתי מרגישה כל כך חזק עכשיו את חבל הטבור המתפתל בתוככי הרחם שלי?

אמא הקרועה שלי. מאיה אמא המתאחה דרך המסלול העקלתוני שנדמה לי לפעמים שאין לו סוף. כמה שאגע באמא..זה עוד לא הגיע למקום-חלום ההוא. של נחת, שקט שלווה, שמשם הכל זורם באותו קצב, העצים ירוקים ורכים ומונח שם שקט בלי סוף.

אמא הקרועה בתוכי לפיסות אריג שלא מכסות אותי ולא מחממות אותי. שאני מציצה מבעד לקעים שינהן ורואה..שוב מבחוץ..רואה ריק. אמא זה כשאני מתבוננת החוצה מתוכי ולא רואה כלום?

דרך הקרעים שבבד?

אמא זה ההרגשה הזו של להיות מנופנפת ברוח?

מה זה אמא?

פתאום כל מה שידעתי קודם התפזר ואני לא מוצאת את ההרגשה שאני בטוחה שאני יודעת אותה: להיות אמא.

אני מחפשת בתוכי ומסביבי את ה"אמא" שאני מכירה..אני אמא , אני ידעתי מי זו אמא שלי, אני יכולתי להבין מה זו אמא גם כשאחרים דיברו. ועכשיו לא.

זה בדים קרועים מתנפנפים שאני מציצה דרכם אל המון אור וגם אני מתנפנפת.

 

25.12.07

בראשית ברא אלוהים את בת הקול. הצליל שלא היה מי שישמע אותו, הדהד מהשלם ויצר אינספור מערבולות של אדוות. אבל לא היה מי שידווח על כך. לא היה מי שחווה.

ים האינסוף הדהד את עצמו..הרעיד את עצמו.

אנחנו נולדנו רק כדי שבדיעבד נבין שכך היה.

בבדידותו וללא קהל ראוי שיגיב על הד קולו..אפילו לא ההרים ולא בת ההד..דבר לא השיב לו בקולו...בבדידותו שמוכרת לי מבדידותי..כאשר הכל נהיה לחוץ מבפנים ורוצה לצאת בזעקה החוצה..להודיע על עצמו..אני מניחה שבבדידותו ניסה לעצור את הלחץ הזה זמן רב..

עד שלא יכול עוד.

ממש כמוני.

הצונאמי שבתוכי עולה ועולה. אני, מתורבתת שכמותי, לא מניחה לו לפרוץ. אפילו לא מניחה לו לגאות.

אבל לפיסיקה יש חוקים משלה. והכל נסוג פנימה כמו הים הנמשך בחוק הצונאמי עוד ועוד אליו עצמו...עד שמתקיים חוק ההתפרצות מאליו. והוא יבוא. במועדו יבוא.

וכך אולי קרה שהוא עצמו שלא נתן להד לפרוץ, שלא שמע עצמו, שלא ידע עצמו כי לא היינו שם להשמיע לו, פרץ בביליוני גלים את קליפתו שלו עצמו ונהיה ל...גלים גלים, שהוסיפו לבוא עוד ועוד, נושאים אינספור חלקים שהם הוא עצמו. משמשים מראות שבורות קטנות של תדמיתו, כל אחת הולוגרמה מעוטת עוצמה מהשלם הענקי שהשתייכה לו, אבל היא עצמה כמו גרעין, זרע, חלקיק השלם שיודע את הדרך להיות שוב שלם.

את הבדידות שלפני הצונאמי אני יודעת וגם את הבדידות שלאחריו..חלקיק נע ברוח..מושפע מכל משב קל, מכל מילה שנאמרת..

 

 

מילה היא אותה בת-קול..כמו אז..

בהיאמרה..נשמעת..לך, חלקיק אלוהים שצף מולי וגם לאחר וגם נשמעת בכוח הדהודה הרחק בהתגלגלה מחלקיק מראה מודע כמוני לעוד אחד ועוד אחת..המילה מתגלגלת..מוסיפה עוד מילה ועוד מילה..ונהיית רעיון..מתגלגלת ומוסיפה עוד דיעה..מתגלגלת ולובשת צורה לכדי חומר .

אני מביטה במה שנוצר מהמילה וגם את וגם אתה..אני נוגעת בתוצר המילה. אני אומרת: אההה..זו האמת

ואני ממשיכה לדבר בה וגם אתה וגם את..ונוצרות עוד צורות שניתן לגעת בהן...תוצאות המילים. שלנו.

 

 

הופך לאוטומטי.

שנינו שכחנו שהמילה שלנו יצרה את הצורה שהיא עתה האמיתית כל כך בעיננו.

היחידה והראשונית, אנחנו חושבים.

ואנחנו מקדשים את החומר.

אהה..אנחנו אומרים..את הדבר הזה אפשר לחוש, לראות להריח לטעום לגעת..זו האמת...

ואנחנו הופכים את פרי מילתנו לעיקר.

 

נשכחה ברית המילה.

 "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בְּדַבְּרוֹ".

ברית המילה בין אברהם לאלוהיו.

"בראשית הייתה המילה", אמר ישוע.

אוצר יקר ערך מופקד בידינו והופך לקידוש החומר במקום קידוש המילה. קדושת המילה.

 

 

וכך נולדתי אף אני אל הבל המילים השרוי בכל.

דיבורים דיבורים דיבורים, מאמרים, אימרות, סופרלטיבים, מוסכמות, הרגלים, אמונות, נוהגים, תרבויות. ימ-מילים סביבי.

תינוקת רכה פוקחת עין מתוך נוכחות הניצוץ האלוהי שאני, שומעת ושומעת, ולעיתים חייבת לשנן ולהקפיד בהוראות ההפעלה הצצות מתוך ים המילים. אני נהיית לקליפה מחוזקת שבתוכה צפונים מכמני האלוהים שאני. האוצר, הסוד שבתוכי הולך ומתכווץ פנימה בתוך ים המילים האמונות וכו..עד שנעלם לחלוטין מזיכרוני.

ואני מאמינה למלים הקולניות ביותר בגלים הכי גבוהים של ים המלים שסביבי.

ואני נהיית אני.

זו שאתם מכירים כשאתם מתבוננים בי מבחוץ על הקליפה העוטפת אותי,

ואני נהיית מלאת געגועים שתדברו אלי משם, מבחוץ, ותמלאו אותי לתוכי במילים שלכם, כדי שאולי לא יהיה לי ריק וקר כאן בפנים, במקום שאתם בכלל לא רואים אם לא התקרבתם, אם לא חפרתם קצת פנימה, אם לא הכרחתם אותי להביא לכם מעט מהניצוץ החי ששכחתי ממנו בתוכי.

כשאני מקשיבה לו, לעיתים רחוקות רחוקות אני מאמינה לו, כי אינו דובר בשפה שלכם ושלי. לעתים עוד יותר רחוקות אני נשמעת לו.

 

 

שלמדו שמיעה מדוייקת דרך עצמם או מעולם לא איבדו אותה כמוני, באים כנושאי נסים בשבילים שאני צועדת בם, לפעמים הם אומרים לי בדיוק את מה שאני שומעת מבפנים ולעתים אומרים לי: הי, תקשיבי..ואני, ממושמעת שכמותי, עוצרת להקשיב.

מזל שאני מחפשת ותמיד פתוחה לגילויים חדשים.

ניצוץ האלוהים השלם שבתוכי לעתים נשמע לי כל כך הרפתקני שדווקא בגלל זה אני הולכת בעקבותיו..נשמעת לקול החבוי..ו...וואוו..חווה בפליאה את סיבוב המאה ושמונים מעלות של כל אשר ידעתי חשבתי והאמנתי.

לפתע הכל, מה שנאמר ומה ששמעתי, נמצאים בבדיקה מחודשת.

ואני בהרצה...לומדת את עצמי מחדש..נותנת לקול להתחזק...

להתחזק

להתחזק

 

 

עד שהופך הוא כמעט לקול הרגיל של עצמי.

אני שרה איתו, רוקדת איתו, אוכלת איתו, אוהבת איתו, אני מסורה לו כל כך עד ש..

יום אחד כמעט שאינו נשמע יותר מיוחד, עד שאני חושבת שאולי מה שקרה לי קודם היה גם הוא פנטזיה או חלום..ומאבדת אמון..בקול ששמעתי בתוכי

 

 

אני מוצפת שוב במלים.

המלים הפעם באות ממעמקי האלוהים של אנשים רבים מסביב. או לפחות ממה שהם טוענים שהוא קול האלוהים בתוכם שצמח לכדי ביטוי חופשי ונאור..ולעיתים נדמה לי שגם הוא גל ככל הגלים הקודמים, מיופה במילים מילים הסברים וחוקים ונוהגים ואוטומטים..

ושוב צומחת הקליפה..

 

אני נסגרת פנימה, כדי למצוא את המילה

 

ואין מילה.

 

 

 

 

אני לוקחת את התפוח ביד ומגלגלת בין האצבעות. אני אוחזת את העטיפה הרכה קשה שנקראת קליפה. אני בוחרת את הצבע את המירקם את שילוב הצבעים של התפוח שלי לפי מה שיודעות עיני מנסיון..מהתפוחים הרבים שהחזקתי ביד קודם..אני מתבוננת בו ומצפה גם לטעם המוכר של התפוח שבחרתי, זה האדמדם עם מעט פסי הירוק צהוב..אני קבעתי מראש את טעם התפוח שלי..

ולכן אני מצפה לו ..בדיוק כמו שחזיתי אותו..

 

התפוח שלי מפתיע אותי הפעם. יש בו חלל שלם של עובש שחור שממלא את פי שלא ידעתי על קיומו.

אני מודה לאל על פיסות הטעם המעטות שצפיתי להן שכן נוכחות בפי.

אין תוכו כברו

 

ואני?

מתבוננת עלי מאותו המקום שאתה מתבונן בי.

קליפה.

קליפה?

מה אני מבחוץ מעבירה לך על מה שאני כולי?

מה שאתה רואה זה מה שאתה יודע? מה שאתה רואה זה מה שצברת בנסיון חייך ואתה מקיש על הקליפה החיצונית שלי?

ומהו הנסיון שצברת על הקליפה שמכסה אותי?

ואני

עומדת מחוצה לי ומנסה לחשוב מה אתה חושב. מה אתה רואה ? ומניחה עליך את נסיוני שלי בהתבוננות עליך מבחוץ.

האם אני אמת? האם אתה?

 

 

אני עומדת בתוכי. מקום צר שאינו מכיל אותי לזמן רב.

מהר נפלטת ממני החוצה.

חוזרת שוב.מסכימה להרגיש שצר. מי זו אני שבתוכי? מרגישה גוף בתוך גוף. שני הגופים שהם אני שונים.

גם על הגוף שבתוף הגוף אני מהרגל מתבוננת מבחוץ.

תהיי את בתוף הגוף

כן, אבל אז לא אראה.

מצויין. תרגישי.

יש לי בטן ענקית. כמו הריון על אשה דקת רגליים. בטן שקופה, מלאת נוזל ג'לי. אני בורחת להתבונן. תחזרי אני אומרת לי. אני מדי גדולה לי בתוכי. הכלי שעוטף אותי כמו כד סגור חשוך. ואני שוברת את הגג שלו והפתח ויוצאת עם הגוף ג'לי המטפטף לאויר. רק הרגליים נורא קר להן והן טובעות בתוך הכד שבור..נורא קר להן. אבל הראש שלי צוחק ומתייפייף.

חם ונעים ומבקש להתייפייף כאן בחוץ.

האם אתה רואה שהכד שלי שבור?

האם אתה עדיין מתבונן בי?

האם אתה שומע את הצחוק הפרוע שאני מתחילה לצחוק.

אני שואלת אותך, אבל מתעלמת מקיומך.

 

 

 

בחלק מהאירועים המחלתיים, המחלה נועדה להביא מעבר מהיר אל השלב הבא.

יש אירועים מחלתיים שנמשכים זמן רב. יש קצרים וישנם כהרף עין.

מקרי המוות, התופעה הנדירה הזו כפי שאתם נוטים לקרוא לה, אינם אלא אירוע ידוע מראש שתאריכו נתון באי הידיעה. כמספר בני האדם בעולם, כך מספר מקרי המוות, וזאת מבלי לספור את מקרי המוות בהם לוקחים חלק כל שאר צורות החיים. האירוע בו נאספים חיי האדם נראה לבני האדם כאירוע הבלתי מוסבר ביותר, וזה שקיומו תמיד מיותר.

מוות, כפי שהמינד מכיר בו, אינו אלא איום העומד מנגד, וכל מי שמשתמש בו, מפר את הקיום, פורע חוק בסדר החיים. המינד אינו יכול לקלוט את התקיימות המוות. הוא משתמש בו כצל, כאיום, אבל מציב אותו מול כל צורות החיים כהתרסה או כעונש. המינד מתחייב לפעול נגדו. כל פעולות המינד בפעולות הנגד הן מלחמתיות, תוקפניות, מתריסות, ולכן גורמות לפחד. מראשיתה של הבריאה האנושית לא ניתנה בידי האדם החידה השלמה של חיים ומוות, ובעיקר לא המועד בו החיים יסתיימו במוות. יתרה על כך, המוות ניתן במרבית המקרים כאירוע טראומטי מלווה כאב רב, חוסר הכנה והתכווננות, חוסר יכולת לעמוד נגדו, קרי חוסר אונים, ונתפס במינד כגורם רע. הבא מהתכוונות הרוע. המלאך המבשר את המוות נקרא בשמות נושאי תדר אבלות וחורבן.

הקליפה החזקה ביותר המצפה את גוף הנשמה של אדם היא קליפת הפחד-מוות. הגודל שלה אינו ממשי אולם היא גדלה באופן דמיוני ומתרחבת מאד ברגע שנושא המוות עולה במוח המחשבה. מקליפה דקיקה היא הופכת לקרום עב ונוקשה שמשפיע על מערכות הרגש בזרם חשמלי משתק..בקרינה מהפנטת של אין מלים, בהתייצבות כל הגוף בכוננות שמחסירה נשימות עומק.

לפני המוות עצמו נוצרת בדיוק אותה מצוקת גוף. אולם מי שחוו את מיתתם באופנים שונים לפני הרגעים האלו בעודם בחיים מלאים, רואים את המוות באופן שונה.

ההבנה של סיום פרק, הנחמה של מפגש עם מושאי הגעגוע שתמיד בעודנו בחיים הפצירו בנו בקורטקס, אלו נהיים בממשות אחת כוח מנחם, קירבה אל אור גדול ויכולת לראות אותו ולעכל אותו.

הנוכחות של המוות למי שיודעים להכיר בנוכחותו משרה הזדמנות טהורה ונקייה מאד למעבר בין החיים למוות כהתמרת גוף הנשמה ברגע אחד. במעמד הזה נמצאות כל הבחירות של הנשמה, נמצאים כל מורי הרוח שלה עצמה, נמצאת היא עצמה בכל גילומיה, והאור הרב הנוכח יוצר מעין תסריט מאד ברור של פועל הנשמה. ברגעים אלו חסד גדול של שלם נוכח. חסד של איחוד עם חלקי האלוהי שנפרדו ממני מאפשר השלמה באחת, והתחברות אל חלקי השלם האחרים שהתאחדו. ברגע זה המינד רואה. הוא מבין את ההיתר הגדול לבחור. ההיתר הראשוני שניתן רק לאדם לבחור בכל רגע בחייו את מי שהוא באמת. להיות אמת. להיות השלם. רגע המוות הוא רגע כזה. החסד מובא בנהרות של נוחם ובאין קליפתיות. כל השכבות נגלות. ותחושת החיבוק האלוהי מזמינה.

ברגע הייחודי הזה, מי שהוכן לכך מבעוד מועד יבחין. ומי שאור רב מאפיל על ראייתו, יפחד. יפחד יותר.

 

 

שיעור המתים מבלי שהספיקו להתאחד בתודעתם עם השלם, ניכר לעין.

איך?

מספר בני האדם הקיימים כיום על פני הכדור מעיד על כך שהזדמנות החיים השלמים ניתנה בעשורים האחרונים לרבים שטרם יצרו את תודעת השלם, ומבקשים בלא מודע לברוא את עצמם שלמים.

בהרבה מסורות קיימים כתובים על עידן ימות ההתגשמות. מסורות המשיח, מסורות הרעיון האקזיסטנציאלי, מסורת הראשוניות עם אדם הראשון, כל אלו תומכות במה שפילוסופים מתגעגעים אליו במאמריהם ואווטארים מלמדים אותו לחניכיהם: איחוד עם השלם במהות הביולוגית של החיים.

המסורת של הבארדו מדברת על ארבעת הכיוונים לאיחוד זה: בחייך, במותך, בהיוולדך, או בהתעלותך שלא בתוך חיים בגוף.

נר הנשמה יכול להכיל בתוך הגוף את הפתיל שלו עצמו. אינו יכול להכיל מזון ממהויות זרות. כשאדם מקבל את פתיל החיים, הוא ניזון בצורה מלאכותית מגופי חיים שאינם קשורים בו עצמו, וכך הוא מפתח מחלות.

עצם התהוותה של מחלה, הינו סימן למעורבות בחיים שאינם שלך. לעבודה זרה. לך.

כמעט בלתי ניתן להסביר זאת בכלים ארציים.

בהתבוננות על נשמה חיה ופועלת ממבט מקיף חיצוני, התעסקות עם אנרגיות זרות נראית כהילות בצבעים שונים. ידוע הדבר. מאותו מבט גם ניתן להיווכח בנוכחותה או אי נוכחותה של להבת הנשמה. להבת אור פנימי נראית זקופה צלולה וכמעט ללא תנועה. להבה שמוזנת מאורות חיצוניים נמוכה מאד ולרוב נראית מטושטש. דימוי של מנורת נפט מזכוכית שמכוסה בפיח יתאים לה. מבט מבחוץ על להבת נשמה שאינה נוכחת כמעט בגוף יעביר כובד, מועקה לעתים צורות של ענן, עשן, אבן וכדומה.

המנהיגות המעשית של בני האדם אינה מקדשת את ניקוי פתיל הנשמה מהזנה זרה.

מנהיגויות דתיות ומעשיות בעולם השליטה נהנות ממצב הכיבוי של מרבית הנשמות ונחרדות מקיומן של נשמות מזוככות שמתהלכות בגוף.

לרוב נשמות אלו אינן נראות למתבונן הפיזי בעיניו, אלא רק לנשמתו שיודעת לקרוא כל דבר. התרגום שהוא עורך למסר מנשמתו הרבה פעמים לוקה. האור הרב מעלה בו פחד, ומכך התנגדות.

לא בכדי רבים בעלי נשמות דולקות ומאירות שילמו בחייהם על היותם חיים בעודם מזוככים ושלמים.

 

המנהג של היטהרות בכל מסורות הדת מאפשר לכל אדם להבין את אפשרות הטיהור וההתחברות האלוהית, אליהן כמהה הנפש.

הקליפות המכבידות מעצם האפשרות להיטהר, מהוות מכשול רב לכל אדם. האמיצים, בעלי סגולות הנפש של אי שובע וחיפוש עד ילכו עד כלות נפשם אחר האפשרות, לגלות אותה במעמקי הקיום הפיזי בעודם בחיים, או במותם, או לאחר מותם, או- בנדיר ברגע היוולדם.

 

רגע ההיוולדות הוא מתן ההזדמנות הגדול ביותר. בו נולד כל אדם האפשור הפוטנציאלי הגדול ביותר להיות שלם בחייו.

אולם זהו הרגע הקצר ביותר, שלאחרי כמעט אין סיכוי לאותו אדם נולד לשמור על השלם שהוא, בשל הנסיבות אליהן נולד.

זוהי תחושת חוסר האונים הקיימת בכל אדם במעט או בהרבה. דווקא לאותו יילוד חסר ישע ניתנים כוחות הריפוי הגדולים ביותר..אולם הוא עצמו מיד נתון להשפעת הסובבים אותו וכובד קליפתם שמשרה עליו את התורשה הביולוגית שהוא סופג בביתו, בחברה אליה הצטרף ובנוסף השיעורים עליהם הסכים לקחת מחויבות כשבא אל חייו. כל אלו מחלישים את ידיעת השלם שבו ומטשטשים אותה כמעט עד תום.לרובנו נותרת רק הכמיהה לאותו שלם בלתי נודע.